14.4.2009 - שיואו איזו התרגשות סופסופ פגשתי את סבא וסבתא שלי שבאמריקה

פורסם על ידי איתי רגב

אני כל כך מתרגש שאין לי כל כך מה להגיד חוץ מזה שאני באמת כל כך כל כך מתרגש.

וגם אבאמא שלי

אמא ממש לא יכלה כבר לחכות בשדה, והעיניים שלה נצנצו קצת כשהאוטו של סבא הגיע לאסוף אותנו..

וסבתא היתה כל כך נרגשת גם..כמו שאפשר לראות

ובארץ כל המשפחה התרגשה בשבילנו מרחוק ושמחה על האיחוד הזה ביחד איתנו

איזה כיף שבאנו

12.4.2009 - אצל דודה דידוש בניו יורק

פורסם על ידי איתי רגב

איזה מקום מוזר, אני מתעורר בבוקר והכל חשוך וכולם ישנים ואמא שלי כולה פיהוקים עושה לי שששששששש

וזה מצחיק אותי נורא

ואז אמא מתחלפת באבא שמפהק עלי גם כן ועושה לי ששששששש

וזה ממש ממש מצחיק

אבאמא אומרים שיש לי ג'טלג - מתעורר כל בוקר ב- 3 ולא מפסיק לדבר

הפגישה עם דודה דידוש הייתה ממש ממש מרגשת.. כל כך התרגשנו שכמעט בכלל לא יצאנו מהבית

נו טוב, גם בגלל שהיה קר נורא וגשם ורוח בחוץ (חורף אמיתי לא כמו אצלנו בתל אביב - והם קוראים לזה אביב)

וגם בגלל הג'ט לג הזה - פשוט באמת היינו נורא עייפים כל הזמן.
אבל היה לנו כיף בבית:

דודה דידוש שיחקה איתי מלא והייתה מאוד גאה באיך שאני תופס דברים עם הידיים ואיך שאני עושה קולות ומדבר וגם שאני כבר מחזיק את הראש כשאני על הבטן - אבל עוד לא מספיק טוב, היא אומרת שאני צריך עוד להתאמן.

דודה דידוש ממש כייפית היא לקחה אותנו למלא מסעדות שוות נורא, עם מוביילים ענקיים תלויים על התקרה

שממש התרגשתי לדבר איתם - כמו שאתם יכולים לראות בסרטון:

http://www.youtube.com/watch?v=BSPB5GiHNTg

ביקרנו גם בחנויות סופר מרקט ענקיות ונורא צבעוניות, ופגשנו חברים - לא רק בגיל של אבאמא, גם בגיל שלי (שירה, שימי לב פגשתי מישהי שקוראים לה מיה והיא אמריקאית.. ויש לה אוניברסיטה נורא שווה - גם אמריקאית..לא מכיר כזאת אוניברסיטה בארץ.. אז גם אני פוגש בנות שוות שתדעי לך)

אפילו נסענו במוניות בניו יורק עם הסלקל כמובן.

אחרי כמה ימים של בית ומלא אימונים הצלחתי להתהפך מהגב לבטן וגם מהבטן לגב, זה לא כל כך פשוט אבל הצלחתי. דודה שלי ממש התרגשה.

וכשיצאה השמש יצאנו לטייל בחוץ, בבייבי ביורן המעולה שלי את כל ברודווי כמעט, עד ground zero וחזרה.

9.4.2009 - נוסעים לאמריקה

פורסם על ידי איתי רגב

כן כן זה כבר ממש קורה. שיואו נורא מרגש.. אנחנו באמת נוסעים. יש לי כבר דרכון וויזה אמריקאית.

ארזנו את כל הבית כמעט, כי מה לעשות יש לי מלא דברים שאני צריך..

לפני הטיסה עצרנו אצל סבא וסבתא רבא שלי לחלק נשיקות לכל המשפוחיה ולהסניף אחד את השני עמוק והרבה שיספיק לכל ה-5 שבועות.

בערב - ליל הסדר - חבשתי כיפה על הראש, אבל עוד לא שרתי את הקושיות אני עוד קצת מסתבך עם המנגינה.

וזהו - עלו נעלו ונוסעים.

משלוחה מיוחד מתל אביב - דרך וורשה לאמריקה.

הטיסה לוורשה עברה ממש בקלות, אבאמא סידרו לי מקום לישון על השולחנות שלהם, היה ממש נוח

גם הנחיתה עברה ממש בקלות.

בוורשה גיליתי שאני יכול לצעוק הא הא איזה מגניב.

אהההההההה

כמעט את כל הזמן שהיה לנו בוורשה אמא ואני צעקנו פעם אני ופעם היא..

אח"כ שמעתי שהיא אמרה לאבא שאולי זה לא רעיון כל כך טוב לעודד אותי לעניין במיוחד לפני שאנחנו עולים על עוד טיסה לניו יורק

לא הבנתי למה - אההההההה

גם הטיסה לניו יורק עברה ממש ממש בסדר, קיבלתי הפעם מושב בסינט משל עצמי ויכולתי לישון בו בשקט.

ופיזרו לי את כל הצעצועים שלי בפנים ואת הספר.

וכשלא ישנתי אז עשיתי חיינדלך לכל מי שישב מסביבנו.

חיוכים וצחוקים עד הנחיתה... אז כבר ניצלתי היטב את הידע שצברתי עד כה בצעקות.

שיואו כמה שכאבו לי האזניים.

ואמא שלי הזאתי, אני מנסה להגיד לה שכואב לי והיא שמה לי ציצי בפה..ככה יפה?

רק בסוף בסוף כשכבר ממש כמעט נחתנו קצת נרגע לי הכואב הזה באזניים ולקחתי מאמא שלוק.. והאמת, יכול להיות שזה קצת עזר? לא יודע, אבל היה טעים ומרגיע על זה אין ויכוח.

יצאנו מהמטוס אבא מצא ואסף את כווווווול הציוד שלנו ונסענו לדירה של דודה דידוש שלי שבמנהטן.

יואווו כמה שכבר התגעגעתי אליה.

7.4.2009 - נפרדים מהחוג

פורסם על ידי איתי רגב


קצת עצוב אבל גם שמח.

היום המפגש החמישי של החוג שלנו ואמא ואני נפרדים מכולם.. כי אנחנו נוסעים לפגוש את סבא וסבתא שלי שבאמריקה.

הבאנו עוגה וסיפרנו לכולם שאנחנו נפרדים כי עד שנחזור החוג כבר ייגמר. וכולם נורא הצטערו לשמוע שלא נמשיך איתם..אבל אז גילינו שיש עוד המשך לחוג. חוג של 6-9.. איזה יופי..אז לא באמת נפרדים..
אחת המדריכות מייד אמרה שאין לנו מה לדאוג שבכלל הן שם איתנו עד הצבא.

אבל בכל זאת אני קצת מוטרד. הכי עצוב לי שאני כבר לא אראה את שירה.

לפני שני שיעורים שירה ואמא שלה לקחו אותי ואת אמא לחוג ביחד איתם באוטו, וישבתי עם שירה מאחורנית, כל אחת מאיתנו שיחק בצעצוע שלו.. לא כל כך יכולנו לראות אחד את השניה בתוך הסל-קל.. אבל כשהגענו לחוג ישבנו אחד ליד השניה והסתכלנו ואפילו החזקנו ידיים.. שירה שלחה אלי יד ותפסה ואני ניסיתי לעשות אותו הדבר (אבל שירה קצת יותר גדולה ממני והיא כבר יותר טובה בלתפוס דברים אני עוד מתאמן). בכל מקרה היה נורא כיף.
גם למדתי משירה איך לעשות עם השפתיים מן פףףףףף כזה שמשפריץ מלא רוק - נורא מצחיק. היא עשתה ככה כל השיעור אז למחרת גם אני עשיתי.. אבל אבא לא כל כך אוהב שאני עושה את זה. הוא אומר שזה משחק לא בריא - מלא חיידקים יכולים ככה לעבור מאחד לשני.

בכל אופן בשיעור הקודם שירה שיחקה רוב הזמן עם יותם, וגם עם יונתן ואני מפחד שאם לא נהיה מלא שיעורים - אולי היא תשכח אותי?
אבל אמא אומרת שאין לי מה לדאוג שמתוק כמוני לא שוכחים כל כך מהר, ושבכלל זה בריא לפעמים להתגעגע
אני ממש מקווה שהיא צודקת.

29.3.2009 - אצל הרופאה

פורסם על ידי איתי רגב

יום שישי ואני כבר 3 ימים לא מפסיק לבכות..
משהו נורא מציק לי ואפילו ציצי לא ממש עוזר, אפילו שאני מחובר אליו די הרבה, גם ביום וגם בלילה..
כאילו עוד פעם יש לי כאבי בטן של גזים - אבל כבר נגמרו לי לפני שבועיים וחצי או יותר אז זה נורא מוזר.
אפילו ניסו לתת לי קצת גרפווטר וזה עזר רק ל- 5 דקות כל פעם אבל לפחות נתן לנו 5 דקות לנוח לי מלבכות ולאמא מלקפוץ איתי על הכדור..
אמא התחילה קצת לדאוג והחליטה לקחת אותי לרופאה, אבל ד"ר הרמן לא עובדת ביום שישי.. וגם אבא עם האוטו.. אופס..
מזל שיש לי דודים אמא צלצלה לדוד טל שהקפיץ אותנו לרופאה שנמצאת פה קרוב והיא קצת הרגיעה..לא מצאה מה הבעיה..אמנם לא עזרה כל כך אבל לפחות הרגיעה שאני כנראה בסדר..
הבעיה אולי שאמא שלי קצת מותשת והאנרגיות שלה מציקות גם לי
נכון - באמת היו שבועיים עמוסים לאמא ולי - אין מה לעשות - חייבים לנוח

ביום ראשון חזרנו לד"ר הרמן - שאישרה את תחושת הבטן של אמא שיש לי כנראה וירוס בבטן ויעברו עוד כמה ימים עד שיעבור.
אז בינתיים - הרבה לנוח, הרבה לשתות (אמא - מים ואני - ציצי)
והכי חשוב - להרגע
אז אם הרופאה אמרה - חייבים - אין ברירה!
שלוש ארבע למנוחה!

25.3.2009 - בן שלושה וחצי חודשים - גיליתי את כפות הרגליים

פורסם על ידי איתי רגב

איזה קטע - גם לכם יש דברים כאלה?
פתאום עברו לי מול העיניים חלקים מאוד מוזרים עם מן דברים כאלה בולטים
בהתחלה המשכתי לסדר היום - אבל פתאום הם באו לי שוב מול הפנים
אני חושב שהם שלי
אני חושב שיש לי שניים כאלה
נורא מסקרן
אני חייב לחזור לבדוק את העניין ביתר תשומת לב..

21.3.2009 - בן שלושה חודשים - פעם ראשונה בקולנוע

פורסם על ידי איתי רגב

יום שבת נעים וקייצי..
כן כן
לקחו אותי לקולנוע
ארזו אותי בלופי, ונכנסנו לראות סרט שעשה חבר של אבאמא על קרקס בינלאומי.
הם אמרו שהיה ממש סרט מקסים.
אני לא יודע להגיד - אני רק יודע להגיד שישנתי יופי, את כל הסרט מההתחלה ועד הסוף.

אחרי הסרט הלכנו לאכול ארוחת צהריים בג'ירף - מסעדה שאבא ואמא נורא אוהבים, והמלצרית שם עשתה לי עיניים (וגם קצת לאבא) ועשתה עליי בייביסיטר בזמן שאבא ואמא ודודה רוויתה אכלו.. ובסוף אפילו פינקה אותנו בקפה על חשבון הבית..
כן, היא הייתה מאוד מרוצה ממני (ומאבא..)

19.3.2009 - כבר בן שלושה חודשים

פורסם על ידי איתי רגב

לא להאמין אבל הרגע הזה הגיע. זה מן רגע כזה שכל הזמן כולם חיכו לו. כאילו מן נקודת ציון כזו.
אמא כל הזמן אמרה לי עוד מעט כבר תהיה בן שלושה חודשים ואז.. כבר תהיה מומחה בשחרור פלוצקלך עצמאי לחלוטין.. ואבא אמר שבגיל שלושה חודשים אני כבר בטח אוכל להגיד אאאאאבא! אאאאבא! הוא כבר מתאמן איתי על זה מאז שנולדתי. והסבים והסבתות.. הם כבר נורא מחכים לתפוס לי בפיסקלך ובבקלך.. נו.. ואלו ממש מתפתחים יפה בגיל 3שלושה חודשים .. ככה אומרים.

בקיצור מה אומר לכם?
בלי ששמנו לב - יומולדת שלושה חודשים הגיע.. פתאום במין מהירות שיא שכזו מעבר לפינה.. ועם כל כמה שחיכינו - הופתענו נורא.

כן כן 3 חודשים ילד גדול ממש.

לכבוד הארוע - אבא שלי יצא לשבוע מילואים ושוב היה לי שבוע מלא בדודים ודודות וסבים וסבתות שבאו להיות עם אמא ואיתי שלא נהיה לבד.
אמא ואני ניצלנו את הזמן פשוט מ ע ו ל ה, חגגנו לנו כל יום:
ביום ראשון נפגשתי עם הבן דוד שלי בן-בן ויצאנו ביחד לקניון. בן-בן ישן רוב הזמן, אמא דיברה עם אמא שלו ואני הייתי מהופנט מכל הצבעים והאורות - ממש לונה פארק לעיניים. היה מאוד מאוד מרגש.
אח"כ - הלכתי עם אמא למפגש הסיום של הקורס שלנו - נכון שסמלי? וקיבלתי תעודת גאון של אבאמא
ביום שני - מה אתם יודעים? הלכתי עם אמא להצטלם תמונת פספורט לטובת הדרכון שלי.. ממש של גדולים
ביום שלישי - בילינו לנו אמא ואני בשדרות רוטשילד עם דני - חברה שלי מהבטן. שיאואו אתם לא מאמינים כמה רעש היה שם. בכל פעם שנרדמתי, עבר איזה אוטובוס או אופנוע והעיר אותי מהשינה..
כל כך התעייפתי שאחרי הצהריים כשהגענו לקורס של הגדולים (3-6 חודשים) כבר לא היה לי כוח ופשוט חרפתי את כל התרגילים. אבל לא נורא, אומרים שאנחנו בגיל כזה מדהים ללמידה שאנחנו קולטים הכל גם תוך כדי שינה.. גאונים קטנים אנחנו.. (הרי אפילו קיבלנו תעודה)

ביום רביעי סבתא בקי שלי חזרה מאמריקה והביאה המון המון מתנות וחיבוקים ונשיקות,
וגם את טומי - החבר הכלבלב החדש שלי ששר ומנגן בכל פעם שנוגעים בו - או שרק עושים רוח בכיוון הכללי שלו.

וביום חמישי איזה כיף - אבא חזר
ואפילו הוא אמר שגדלתי נורא
ושאני ממש ילד

ואני כל כך שמחתי לראות אותו גם
אז נכון - לא אמרתי עדיין אאאאבא! אנחנו עדיין מתאמנים, אבל סיפרתי לו (כן כן במילים שלי) את כל אירועי השבוע
וגם שגיליתי את כפות הידיים שלי ושגיליתי שאפשר לתפוס איתם דברים.

שיאללה - 3 חודשים
(ואתם יודעים מה? אמא צדקה כבר איזה שבועיים שאין לי כאבי בטן.. אני מקפל אליי את הרגליים ויוצא כזה מן פפפפ..)
הו הו הו